בשנים האחרונות אני עורכת קניות בשוק הכרמל. יש לי בו מסלול הליכה קבוע. יום אחד חתכתי לסמטה צדדית, השוק היה עמוס באנשים וידיי בשקיות. מיהרתי למכוניתי, בדרך, במקום שנראה כמטבחון ראיתי בחטף משהו אפור מדובלל תלוי על אנקול של קצבים, זה דמה לכובע ים מהסוג שחובשות הזקנות.

הגעתי למכוניתי הכנסתי את השקיות וחזרתי לשאול את האיש מה זה!? האיש אמר: זאת קיבה של פרה!!

המשפט הזה והאובייקט המדהים הזה התקבעו לי בראש כמה חודשיים. המראה והגילוי החדש הפעימו אותי ולא נתנו לי מנוח. ידעתי שאצלם זאת. לקח זמן להעז. חשתי בושה וחוסר נוחות מכך שאני נמשכת ומסוקרנת מהדבר הדוחה הזה שנקרא קיבה של פרה.

בסוף קניתי ארבעה "כובעים" מצחינים מחרא. פיניתי מדף במקרר ואיפסנתי בדלי עם מים עטוף בניילון שחור אטום. לא רציתי שבני ייגעל ושהמקרר יסריח. כל זה התחיל ב 2002. אז עוד לא היה לי סטודיו. בסלון הבית מתחתי סדין לבן ותליתי קיבות על אנקול נירוסטה, צילמתי. זה היה הפריים הראשון !

חזרתי לאיש בשוק. לא ידעתי מה אני רוצה לקנות ממנו. אין אצלו ויטרינה שבה מוצגת הסחורה. הכול מאופסן במקרר נירוסטה כמו בחדר המתים. חשבתי לבקש ממנו להראות לי מה יש לו שם בפנים, אילו איברים הוא מאחסן ומוכר. בפעם הזאת מונח היה בתוך כיור איבר מוזר ומפעים עוד יותר מקודמו. מה זה התעניינתי, והאיש השיב: זה לא בשבילך! אבל מה זה!? התעקשתי, והוא אמר: "אסור לך לגעת בזה!" למה? שאלתי, והוא השיב: "כי את אישה. את צעירה. לנשים אסור לגעת בזה, זה ייקח ממך את כל הכוח. את עוד צריכה ללדת ילדים!! "

ביקשתי לקנות את הדבר הזה והאיש סירב ואמר: "זה רחם של פרה, אני לא מוכר לך אותו!"

לא האמנתי למשמע אוזני. אך לאחר שאמר רחם של פרה בטח שרציתי נורא. הצלחתי לשכנע אותו למכור לי. קניתי רחם של פרה. הריח היה נורא. ולא היה לי נעים לאחסן זאת במקרר המשפחתי. אבל הדבר היה חזק ממני, והלכתי עם זה. כך המשכתי. ולא ידעתי מה יהיה האיבר הבא. אט אט התקבצו חמישה איברים שאיתם עבדתי עשרות פעמים במשך שלוש שנים.

קיבה

רחם

עטין

מעיים

אשכים.

במשך שלוש שנים עבדתי עם אותם חמישה איברים עד שהגעתי לפריים שידעתי שהוא הנכון. לקח זמן "להתיידד" איתם, להבין ולהכיר את מורכבותם הצורנית והחומרית. בשוק אצל הקצב הם חתוכים לנתחים מוכשרים ומוכנים למאכל ולי היה עניין ללמוד את האיבר בשלמותו. מכאן הבנתי שעלי להגיע לבית המטבחיים. בבית המטבחיים יכולתי לרכוש את האיברים שלמים ומלאים כפי שרציתי, עוד לפני שהרופא מבצע בבדיקה ווטרינרית שגרתית חתכים בסכין. לקח זמן עד שמצאתי בית מטבחיים שבו הסכימו לפגוש אותי ולאפשר לי להיכנס פנימה. לשם כך הרחקתי עד חדרה אל ד"ר וולטר הווטרינר האזורי ואל ד"ר גרינברג. לפגישה הבאתי תצלומים של איברים שכבר צילמתי. הם שיתפו עימי פעולה. שם, לראשונה, חוויתי שחיטה.

מאז נכחתי בעשרות שחיטות, וחוויתי את הטקס הקדמון, הנוראי והמהפנט הזה. בית המטבחיים הוא מקום הזוי וקשה למראה. לא פעם, בנסיעות מחדרה לתל אביב, כשאני נוהגת ומובילה בתא המטען את הסחורה לצילום, הרהרתי על מעשיי ועל התשוקה המניעה אותי בעצמה כזו. חשתי בדרך שאני עושה, תרתי משמע, דרך שראשיתה במקום תרבותי נמוך, קדמוני ופרימיטיבי ויעדה- מקום תרבותי גבוהה, נאור ונכסף כהיכל המוזיאון או הגלריה. ?

הבאתי אותם הביתה הכנסתי אותם לאמבטיה, שטפתי אותם והתקנתי אותם לצילום, ולא אחת התבוננתי על עצמי וקראתי בקול, "מה את עושה שפי!" ותמיד זה היה חזק ממני.

טכנית היו בעיות לצלם בבית, בסלון הקטן, שלא אפשר את המרחב לו נזקקתי. לכן שכרתי סטודיו, ויצרתי מקום משלי ולעבודות קראתי "גוף אהבה". כי עבורי השאלות שהן מעלות הן דווקא על אהבה!

בין "העטין" ל "רחם" נוצר התצלום "יונתן".

את "יונתן" ראיתי בעיני רוחי. ונמלאתי חרדה גדולה. חששתי מנבואה רעה שתגשים את עצמה. אך לא יכולתי לעצור את עצמי. כל זה היה בסלון הבית בערב לפני המקלחת ולא משנה שצילמתי אותו שוב ושוב בימים שלאחר מכן בוורוד ובתכלת. אף אחת מהן לא הצליחה לשחזר את הקסם שהתרחש בקליק הראשון, בסרט הראשון, בפריים הראשון.

הייתי מותשת מהעבודה עם האיברים מהחומרים האורגנים מהמימדים המאסיביים, מהמשקל, מהחזרות האינסופיות חשתי בצורך לשוב לעבוד מול שולחן, בקטן. כך נוצרו עבודות שקראתי להן "טבע דומם".

מתוך התבוננות ממושכת באקט השחיטה ראיתי בו מעין הדמייה לאקט מיני כוחני ואלים. בית המטבחיים הוא מקום של גברים עם סכינים בידיים. הם פושטים את עורה של הפרה חודרים פנימה לתוך גופה, מפרידים את איבריה, כל זאת במיומנות מהפנטת ומצמררת.

אין שם נשים.

אז תליתי את עצמי הפוכה. כמו הפרה. כך נולד "דיוקן עצמי" שאני מכנה התלויה.

על התלויה עבדתי למעלה מחצי שנה. תליתי בובה שאורכה כאורכי מהרגליים לתקרה. תפרתי רצועות מרופדות. הרצועות נקשרו לטבעות שהתחברו לתקרה במתקן שתוכנן במיוחד. שחזרתי את מראה הסלון בבית הוריי, כשהייתי ילדה, בית שקירותיו היו מצופים טפטים פרחוניים. בחרתי בטפט אדום ופרחוני חשתי שהוא נועז. והלכתי על זה. הסט נבנה עמוס בפריטים שהתרוקנו. נותרתי עם שטיח ואהיל מוכנה לצילום אך לא היה מי שיצלם אותי תלויה ועירומה. בשיחה אקראית עם אחותי הקטנה היא הביעה את נכונותה. נאוה הגיעה עניינית וקצרה אולי כך ביטאה מבוכתה. הסברתי לה היכן לוחצים איך למשוך ולקשור אותי בחבלים. עליתי לעמידת ידיים נאוה משכה והאריכה גופי עד שנותקתי מהרצפה. ברגע הזה פחדתי נורא.

הייתי תלויה עם הפנים למצלמה ומחמת הבושה נותרתי בתחתונים. נאוה אמרה: "את נראית זוועה". אמרתי יופי זה בדיוק מה שאני רוצה.

נאוה צילמה.

ירדתי. עשינו הפסקה. כפות הרגליים היו קרות וכחולות.

נאוה הציעה שנצלם שוב אבל הפעם עם הגב למצלמה, למרות שלא לזה התכוונתי הסכמתי. עם הגב למצלמה פשטתי תחתונים.

נאוה צדקה.

בשקופיות ראיתי ולא היה בי ספק כי זאת עם הגב למצלמה היא הבחירה הנכונה.

מכאן המשכתי לתלות את עצמי עוד כמה וכמה פעמים בשינויים קלים וקטנים, עילית אזולאי צילמה, עלמה שניאור משכה וקשרה והפחד הפך לאהבה.

ידעתי שאשוב לבית המטבחיים. גם ידעתי אילו איברים ברצוני לצלם. מה שמוכר ומזוהה עם צבע הבשר לא עניין אותי כלל גם לא הכבד הלב והריאות המוכרים לנו. בפעמים הרבות ששהייתי שם הופתעתי לגלות איברים משונים שאינם מזוהים מיידית עם גוף הפרה ועם גוף בכלל. כל אלו נלקחים לסטודיו. שם אני מטפלת בהם ומכינה אותם לצילום. קראתי להם "גנים אורגניים".

בית המטבחיים היה עבורי למקום שבשגרה, כך העבודה עם האיברים. בזמן הזה פגשתי "מלאך", שהקסים והסעיר את רוחי ולימים היינו לחברי נפש של ממש. האחרות והחריגות שבו הפעילו אותי. ידעתי שאצלם. ידעתי איך. התקנתי מצלמה בתקרה. אבל לקח זמן להגיע לשם. רגע הצילום התרחש כעבור שנתיים. קראתי "מלאך".

כשהפרה תלויה הפוכה ומופשטת מעורה חודרים פנימה עם סכין פותחים את בטנה. ברגע הזה מתפרץ מגופה גוש מעוגל מהביל, עצום בגודלו וביופיו הוורוד והחלבי. הדבר החמים הזה גולש החוצה ונשפך לרצפה ובטן הפרה נותרת חלולה. הרגע הזה מדמה לידה.

לא יכולתי לסחוב ולהוביל את הדבר הזה שמשקלו כמאה קילו, אז באתי עם הסטודיו לבית המטבחיים. שם במבנה סמוך הקמתי תאורה ורקע ופועל עם מריצה שפך את התכולה על הרצפה הוורודה. קראתי לו, "נוף פנימי בחוץ ורוד" שאני מכנה- התמונה הוורודה.

שפי בלייר

יוני 2009