הקדמה
שפי בלייר –
טבע דומם
רותי אופק
לא הדבר
המתואר חשוב אלא העין הרואה, התופסת אותו בדרך זו או בזו, בציוריות או בלא-ציוריות.
היינריך
ולפלין[1]
בתצלומיה של
שפי בלייר, המוצגים בתערוכה במוזיאון הפתוח לצילום בתל חי ובקטלוג זה, תלויים גופים
נפחיים בחלל, מרחפים בתוכו. ניתן לראות בתצלומים הללו התייחסות לז'אנר מרכזי בתולדות
האמנות – ציורי "טבע דומם", כשביצירתה של בלייר מוחלף המכחול בעדשת
המצלמה. הגדרת מילון אבן-שושן ל"טבע דומם" היא: "עצמים בלתי חיים
המשמשים נושאים לציור". עבודותיה של בלייר מתייחדות בכך שבמקום להציג עצמים הגלויים
לעין כול, הן חושפות אובייקטים נסתרים – "עצמים בלתי חיים" שהם איבריהם הפנימיים
של בעלי חיים. היא מנטרלת אותם מסביבתם הטבעית, יוצרת עבורם סביבה חדשה ואז מצלמת
אותם. התוצאה היא יצירת אמנות מפתיעה, לא רק בשל צורתו של האובייקט הנגלית לעין,
אלא גם בשל צורת התיעוד החדשה שזכה לה.
קרוליין
כריסטוב-בארגייב מציינת כי "'אובייקט' הוא [...] 'דבר' דומם, שאת מגבלותיו
יכול לתפוס הפרט היחיד או הסובייקט המתבונן. לפיכך, כל ה'אובייקטים' הם 'דברים', אך
לא כל ה'דברים' הם 'אובייקטים'".[2] רק
כשמבטו של המתבונן נופל עליהם ומבודד אותם מסביבתם הם הופכים להיות "אובייקטים".
מכאן, שלפני שבלייר הציבה את איבריהם הפנימיים של בעלי חיים וצילמה אותם כ"טבע
דומם" הייתה משמעותם שונה, פונקציונלית. האקט של חשיפתם אמנם הופך אותם מגוף
חי ל"דומם", אך בה בעת חשיפתם של האובייקטים הללו למבטה - ובהמשך למבטו
של המתבונן – והצבתם תוך תחימת גבולותיהם היא שהופכת אותם לאובייקטים של אמנות. בכך
מרחיבה בלייר בתצלומיה את עצם הראייה.
פפיטה
האזרחי טוענת כי החוויה האסתטית מתקיימת כשהמפגש הראשוני של צופה עם יצירת אמנות
מעורר תגובת התפעלות ספונטנית. תגובה זו אינה שייכת לתחום השיפוט האסתטי, אלא היא מגדירה
את עצם קיומה של החוויה האסתטית (המקבלת ביטוי שונה אצל כל אחד ואחד). המייחד את אקט
התפיסה האסתטי, על פי האזרחי, הוא השיתוף המיוחד בין הפעילות השכלית ובין הפעילות
החושית.[3] המבט
הראשון בעבודותיה של בלייר מעורר בצופה תדהמה - ואז מתעצבת בו החוויה האסתטית מתוך
הסתירה בין היופי שהוא מזהה בדימויים הללו לבין התגובה השכלית והרגשית למראית האיברים
המוצגים. גם בעבר הרחוק עוררו בנו אמנים כרמברנדט או חיים סוטין, בדימויי פרים
טבוחים או בשר קצבים, חוויה אסתטית מעין זו. אולם בלייר אינה מתעדת את המציאות הנראית
לעין כפי שעושים זאת אמנים אלה. היא בונה, למעשה, מציאות חדשה - חושפת לעין
המתבונן את מה שאינו גלוי לעין במציאות, מוציאה דברים מהקשרם ומקפיאה אותם בעדשת
מצלמתה.
מעניין
לראות גם את הדמיון בין תצלומיה של בלייר לבין ציורי טבע דומם מהמאה ה-17 מספרד - ציורים
של אובייקטים אחרים, שנעשו בזמן אחר, במקום אחר, ועם זאת הדמיון בינם לבין
עבודותיה מעורר מחשבה. כך למשל, צייר הצייר הספרדי חואן סאנצ'ס קוטאן (Cotán) (1560-1627) ציורי טבע דומם בהם נראים ירקות, פירות
ועופות התלויים על חוטים, על רקע כהה. בדומה לבלייר, הוא מוציא את האובייקטים שהוא
מצייר מסביבתם הטבעית ויוצר עבורם סביבה חדשה - זאת בשונה מאמנים מערביים בני זמנו
ואחרים (כמו סזאן או רנואר), שנהגו להציב את האובייקטים המצוירים בסביבתם הטבעית.
בנוסף לכך, וגם זאת בדומה לבלייר, הוא מעצים את הדימוי באמצעות הרקע השחור ותנאי התאורה
המוקפדים, שמגבירים את תחושת התלת-ממד ויוצרים אווירה מיסטית. מפתיעה העובדה
שבלייר לא הייתה מודעת לציוריו של קוטאן, אף שתבנית היופי שהם יוצרים כה דומה לזו
הנוצרת בעבודותיה. דומה שאפילו החוטים שמהם תלויים האובייקטים בציוריו של קוטאן מופיעים
בתצלומיה של בלייר בדמות האנקולים והחוטים שמהם תלויים האיברים הפנימיים.
בוריס גרויס
טוען כי החיפוש אחר מהות, אחר האמת הנסתרת מאחורי חזותם של אובייקטים, הוא שמייחד אמנות
גבוהה ומבחין בינה לבין מה שאינו אמנות. בכך הוא רואה את ערכה וחשיבותה של האמנות.[4] בתצלומי הטבע הדומם של
שפי בלייר אמנם נחשפת מציאות חבויה, נסתרת, באמצעות שימוש מושכל בעדשת המצלמה. נעמה
חייקין, אוצרת התערוכה, מנתחת במאמרה את הצילום של בלייר ומציבה אותה בהקשר של
תולדות הצילום. היא מתארת את עבודותיה של בלייר כמגלמות מבט ביקורתי, בהציגן את
הצילום כפרקטיקת התבוננות המודעת לעצמה.
התחושה
המתעוררת בעת ההתבוננות בתצלומיה של בלייר היא של תגלית. הקסם המסתורי של
הסוריאליזם, הנובע משילובים מלאכותיים העוטים חזות ריאליסטית, מתקיים גם בתצלומיה.
בנתקה את האלמנטים המציאותיים שהיא מצלמת מהקשרם (מגוף החיה, מבית המטבחיים) ובהצגתם
על במה חדשה, בהקשרים חדשים, היא מאצילה עליהם משמעות וחושפת בהם יופי. "אין
זה קל כל כך להיפטר [מ]מושגים מקובעים", כותב חוקר האמנות א.ה. גומבריך,
"אך המצליחים בכך הם היוצרים תדיר את היצירות המרהיבות ביותר. הם המלמדים
אותנו לראות בטבע יופי חדש, שעל מציאותו לא חלמנו מעולם".[5]
[1] היינריך ולפלין, מושגי יסוד בתולדות
האמנות, תרגום: נחמן בן-עמי (ירושלים: מוסד ביאליק, 1962), עמ' 69.
[2] קרולין כריסטוב-באקארגייב, "לשאוף
למקום, להתבונן באובייקטים", בתוך: בגודל טבעי - דימוי ומציאות באמנות
העכשווית, קט' תערוכה (ירושלים: מוזיאון ישראל, 1990), עמ' 32.
[3] פפיטה האזרחי, הפעילות המתבוננת:
עיונים באסתטיקה (ירושלים: הוצאת מאגנס, 1965).
[4]Boris Groys, Logic Der Sammlung Logic of Collecting]
(Munich, Vienna: Carl Hanser Verlag,1997).
[5] א.ה. גומבריך, קורות האמנות,
תרגום: חיים עדיני וחנוך קלעי (תל-אביב: עם עובד, 1985), עמ' 15.