החומר שממנו עשוי הדיכאון – עבודות של שפי בלייר

ארי פולמן

פעם, לפני עשר שנים, הנאורולוג אליסטר בראון הצליח לבודד את החומר שממנו עשוי הדיכאון. כשזה קרה, שפי בלייר חגגה יום הולדת 22 ואפילו שנקלעתי לחגיגה הזאת במקרה, אני זוכר את הפרטים היטב: היתה מהדורת לילה מיוחדת בטלוויזיה, וקריין עילג במעיל עור הסביר, איך החומר שממנו עשוי הדיכאון ניראה קצת כמו ג'ל של מוח עצמות: "חומר צהוב, מתרבה כמו תא הרסני, ואוהב לזרום באונה הימנית של המוח" סיפר מעיל העור: "יש כאלה שהחומר מתרבה אצלם לפי עונות השנה, ויש כאלה שהחומר מתרבה אצלם באנלוגיה ישירה למצבם הנפשי בחיים, בעבודה, באהבה, ביחסים עם חשבון הבנק שלהם" לסיכום, הבטיחו בטלוויזיה, העולם על סף הצלה. תוך זמן קצר יוכל אליסטר בראון לבצע לכל נפש בדיקות לאיתור כמות החומר שממנו עשוי הדיכאון.

באותו לילה מופלא הדיכאון נהיה כימיה. בדרום אפריקה קפצו אל מותם חמישה פסיכולוגים קליניים, והרבה אחרים על הפלנטה הרגישו את האדמה בוערת להם מתחת למקצוע. דיברו על זה שתוך חודש ימציאו זריקה שתדלל את הנוזל הנורא, ותיכף יסתובבו כולם עם חיוך של גבינה צהובה על הפנים. אנחנו ישבנו מול הטלוויזיה ונחנקנו מרוב צחוק. צחקנו מהרבה סיבות, אבל הסיבה הכי טובה היתה שהיינו מאושרים, והמרחק בינינו לבין הדיכאון הכימי של בראון היה בגדר מדע בדיוני.

מאז אותו לילה ביולי 86, לא שמעתי על ד"ר אליסטר בראון. אנשים שהכרתי אמרו שהוא התאבד בתליה אחרי שהעולם המדעי לעס את התיאוריה שלו וירק את המדען שבתוכה אל מחוץ לממסד. מאז אותו הלילה, לא פגשתי גם את שפי בלייר. אבל אנשים שהכירו אותה, אמרו שהיא התחילה לצלם את הגוף שלה. הם לא ידעו מה קרה איתה, איפה היא גרה, עם מי וכמה, אבל הם היו מוכנים להישבע שהם ראו את הגוף של שפי בלייר מעובד היטב על ניירות צילום ענקיים במרתפים שמציגים ניירות צילום ענקיים וקוראים לזה "תערוכה". באותו רגע, ובלי שום סיבה הגיונית, הסקרנות קרעה אותי.

לפניי שנתיים החלטתי להחזיר לה ספר שהיה חשוב לה, בתור תירוץ, והתחלתי לחפש את הצילומים של הגוף שלה בכל העיר. הוצאתי מהעיתון רשימה של תערוכות והתחלתי לחפש. זה לא שהכרתי את הגוף שלה באופן אישי, אבל ידעתי שאני אזהה אותו מיד, לפי האיברים. לא איברים גדולים, איברים ארוכים ועדינים: ידיים רגליים, אצבעות. בשיער ארוך אפשר לטעות. את המבנה של העיניים אפשר לרטש, באצבעות הארוכות של הידיים אתה לא טועה. גם ברגליים לא.

החיפושים התחילו בשיא הקיץ. איש אחד שקרא לעצמו אוצר עמד והזיע בפינה של הבונקר שלו ברחוב גורדון: "תגיד, מה ההתמחות של השפי הזאת שאתה מחפש?" אמרתי שאני לא יודע, שאני רק יודע שהיא מצלמת לעצמה את הגוף, שזה חשוב לה. אבל המזיע בבונקר התעקש: "היא מציגה הרבה? אפשר לעקוב אחרי המכירות שלה? היא עושה את זה בסטודיו? בצבע? עם עוד אנשים בפריים? אתה יודע, הרבה אנשים מצלמים לעצמם את הגוף וקוראים לעצמם צלמים, אבל השיפי הזאת, זה עם מונטאז'? בלי מונטאז'? איזה מן שם זה שפי, היא ערביה? זה משיפרה, משפיה, תגיד, אתה מאוהב בה או שאתה הבלש של בעלה".

הייתי נואש, אחרי חודשיים של מרתפים, בעלי גלריות ואנשים עם שיער מקליש שתופסים מעצמם מבינים גדולים באמנות פלסטית, נכנסתי למקום אחד ליד הים שהריח מכוסברה. הבנאדם רצה לפתוח גלריה ליד הנמל, חיפש עבודות מקוריות, אבל בינתיים, ככה בשביל הפרנסה, הוא בישל בתנור דגים בכוסברה ומכר לגולשים של חוף שרתון.

בכניסה לגלריה, חשבתי לעצמי שאפילו שלא ראיתי את שפי בלייר כבר שמונה שנים, אני מרחם עליה רק בגלל שהיא צריכה להציג את הגוף שלה על דפים גדולים לפני כל האנשים האלה. הסתכלתי עליו, על הרוקח אמנות הזה, על העוזר טבח הפלסטי הזה, עם הסינור שלו מלא בדם וידיים מלאות קשקשים, הסתכלתי עליו כשהוא הוריד חבילה מהבוידעם וידעתי שהיא שם. ובאמת, הצילום השלישי היה שלה. זיהיתי אותה מיד. הרגליים הארוכות, הידיים, השיער, הגוף הארוך שלה בתוך זכוכית שבורה ומים. חוץ ממנה היה שם עוד דבר, עמוק, זה היה החומר שממנו עשוי הדיכאון. הרגשתי אותו מיד בתוך התמונה, זורם לי בכל הגוף. בנאדם אחר היה מוצא שם את השואה, את המוות, אני הבנתי שזה עניין כימי לגמרי, תהליכים שהגוף עבר. החומר של אליסטר בראון צעק מהתמונה שלה.

קניתי את התמונה הזאת בחמש מאות שקל ושישה דגים, וקיבלתי מהאוצר עם הקשקשים על הידיים את ההסבר הבא: "יש אמנים, נשים עלק, שמתחילות להתעסק עם הגוף שלהן אחרי לידה, השינוי אוכל אותן. אני ראיתי את זאת מהתמונה כשהיא באה לפה, ואני הבנתי אותה מהר. היא, שהיתה נסיכה והגוף שלה היה עבד לאהבה העצמית שלה, היא צריכה פתאום לקום כל בוקר ולהתמודד עם הגוף החדש שלה. עם הצורה החדשה שלה. פתאום היא אישה, כמו אמא שלה, הייתה לי פעם אחת כזאת, בחיים, לא בגלריה, לא יצאה מזה שש לידות רצוף".

אחרי זה החיפוש הפך לאובססיה. כשנגמרו כל הגלריות, כל המרתפים, כל האנשים היהירים שלוקחים אפוטרופסות על אנשים פחות יהירים שמציגים את הגוף שלהם על ניירות ענק, כשהכול ניגמר, הגיעה הישועה ממקור לגמרי בלתי צפוי: חבר של ההורים, מנתח פלסטי שעשה פחחות אצל כל הזמרות המזדקנות בעיר, דיווח שלפני שנה היא הגיע אליו וביקשה ליראות צילומים של נשים לפני ניתוח. הוא זכר את השם, שפי, ואת העובדה שלא עניין אותה איזה ניתוח: הרמת חזה, מתיחת עור פנים, שיפוץ שפתיים, יניקת ירכיים "הכול הולך" היא אמרה למנתח, "בתנאי שיהיו סימונים בטוש עבה על הגוף של המנותחות. טוש שחור ועבה".

גם הפחח של עידן האינטרנט הרגיש שיש לשפי עניין עמוק בשינויים הגופניים שלה, אפילו שהיה משוכנע שאין לה עניין אישי להיות מנותחת שלו.

הוא נתן לה להתחנן אבל בסוף הוא לא שיחרר לה אפילו צילום אחד. "עניין של אתיקה" הוא אמר. אחרים דווקא כן שיחררו, וככה זכרו אותה בחלק מהגלריות שעשיתי בהן סיבוב שני: פורשת על השולחן צילומים מטושטשים של נשים בלי פנים, חצי דקה לפני שהאיזמל קורע להן את הגוף, החזה שלהן חשוף וטושים עבים ושחורים מסמנים את הקו החדש, הצעיר והמאוד מסתיר שהן בחרו לעצמן. היא קראה לזה תיעוד, בגלריה חשבו שזה מנותק מכל הקשר. ולפעמים מזעזע. הם סירבו להציג ואני שילמתי עוד חמש מאות שקל וקניתי גם את העבודה של הפלסטיקאי.

אחרי חצי שנה של חיפושים לא האמנתי שיש סיכוי למצוא אותה. את שפי בלייר. פתאום זה גם לא ניראה לי כל כך חשוב, הרגשתי שהשלמתי עשר שנים חסרות עם שני צילומים.

ובכל זאת, רק תמונה אחת היתה חסרה לי בפאזל, זאת של הילד. היתה אישה, היה הריון, היה הגוף שאחרי ההיריון, היו את הפנטאזיות של הגוף שאחרי ההיריון ורק הילד היה חסר. לפני חודשיים במכירה פומבית בהרצליה מצאתי גם אותו. היה לח וצפוף והיה ברור שאף אמן לא יגיע לראות את הבסטיונרים מוצאים מהארנק כסף על התמונות שלו. גם היא לא היתה שם. פיסית. הכרוז רצה 500 שקל סכום התחלתי על כל תמונה של שפי בלייר. בצילום הראשון ראיתי את המכנסיים של הילד, הוא בטח כבר בן 5, מכנסיים אחרי כביסה ועם רישומים קטנים בכתב שלה ליד המכנס, הוראות הכי טריוויאליות של כביסה. היו גם קבוצות שיער שלו בתוך כיור, גם הגרביים שלו, של הילד, קיבלו צילום נפרד, אחרי שהוא התפלש עמוק בתוך הבוץ. בכתב קטן ליד הגרב היא כתבה שזה אמור היה להיות יום קיץ, אבל הגשם הקדים את ההכנות שלה ושלו לחורף. היה הרבה אושר בתמונות של הילד אבל היה שם גם הרבה מהחומר שממנו עשוי הדיכאון. חשבתי שלא משנה מה קרה לה בשנים האלה, היא לעולם לא תשתחרר מההשפעה של החומר הזה בכל מה שהיא עושה.

קניתי כל תמונה ב 500 שקל ושאלתי את הכרוז אם יש לתמונות האלה שם.

"יומן משפחתי, ככה הצלמת מכנה את העבודות שלה" באותו יום הפסקתי לחפש אותה.  

---